סיפור אישי - ליאת יגר

המשקל ואני

מאז שאני זוכרת את עצמי, חיי חגו סביב המשקל.
כשהייתי בת 11 כבר נחשבתי לילדה מלאה. התפתחות מוקדמת, liatאמא שאהבה לאהוב באמצעות
בישול מטעמים ואכילה רגשית – כל אלה גרמו לי להתעגל בגיל צעיר יחסית. בתחילה לא ייחסתי
חשיבות מיוחדת להשמנה, אבל כשהגעתי לגיל 13 כבר לא יכולתי להתעלם מהבעיה. אהבתי
לרקוד, וממדי גופי התופחים היוו אבן נגף פיזית ובריאותית עבורי.

את תקופת התיכון הלא עליזה אני זוכרת לפי נקודות ציון של דיאטות. בגיל הזה והזה ירדתי
יפה והעליתי הכל חזרה, בגיל ההוא רזיתי בבת אחת ולאחר מכן השמנתי אפילו יותר,
בתקופה אחרת השלתי כמות נכבדת של קילוגרמים והגעתי למשקל משביע רצון שעליו לא 
הצלחתי לשמור. ותמיד, כמו מעגל שחוזר על עצמו, בתקופות שלאחר ההרזיה הייתי בעננים,
ובתקופות ההשמנה צנחתי לתחתית. זה מה שאני זוכרת – עצב ותסכול לצד הצלחות קטנות
שתמיד גוררות נפילות. לא, איני מתגעגעת לתקופת התיכון.

את שירותי הצבאי התחלתי עם משקל לא רע מבחינתי, לאחר דיאטה מוצלחת במיוחד. הייתי
אז בטוחה בעצמי, שמחה ואופטימית. כעבור חודשים אחדים שוב החלה ההידרדרות.
השמנתי ללא הבחנה תוך אכילת כמויות מזון מוגזמות. הכל סבב סביב זה. והדכדוך היה
גדול. יום אחד, כשעליתי על המשקל, נחרדתי. פתאום הבנתי שיש לי בעיה חמורה.
שאני מנהלת אורח חיים אומלל והרסני, גם לגופי וגם לנפשי. שאני כבר לא נהנית מאוכל.
שאני עצובה כל הזמן. שלא ייתכן שאני שולטת ומצליחה בכל תחום אחר בחיי, חוץ מאשר בנושא הזה.
הבנתי שאם חיי חשובים לי, אני חייבת לעזור לעצמי.

במשך שנה שלמה טיפלתי בעצמי במסירות, בסיוע של עזרה מקצועית ואנשים טובים באמצע הדרך. למדתי לא להשתמש
יותר במילה "דיאטה". למדתי שהאכילה שלי היא רגשית, שאני לא זקוקה לכל האוכל הזה, שאפשר לשנות את החיים,
ושזו המתנה הנפלאה ביותר שיכולתי להעניק לעצמי: ללמוד לחיות חיים מאוזנים.

אני מזמינה אתכם לצאת למסע מסעיר, קשה, מספק ונהדר.

favor הפוך לדף הבית | הוסף למועדפים | שלח לחבר sendfr
עיצוב: y a n i v | נבנה ע"י: YHalfin